עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
שירה  (7)
לב  (5)
נפש  (5)
חיים  (3)
כאב  (3)
אני  (2)
התמודדות  (2)
כאבי גדילה  (2)
קשרים  (2)
הכרה  (1)
יחסים  (1)
פוליטיקה  (1)
שינוי  (1)
ארכיון
נוכחות
06/02/2017 01:40
Nitzan nahon
נפש, לב, כאב, התמודדות, הכרה, אני
אז אחרי שהנפש שלי התפרקה אני אוספת את הרסיסים. הם לא חדים 
הם עגולים מעוגלים 
מוכרים אבל שונים 
הם מתגלגלים בתוכי כבר שנים 
זה לא שחיברתי את החתיכות 
אלא בניתי מעטפת חזקה להכיל את כולם בתוכה. שק אדם למען עצמי. 
ולמדתי להכניס אותם בעדינות ולהתבונן בכל רסיס כמראת לב פנימית לגדילה 
אבל לא תמיד אני נמצאת בעמדה חזקה בשביל להתפתח ולא להיקרע
ואז הכל יכול להישפך ממני שוב לבחוץ. שוב ושוב בכל פעם שפוגשת את התופת שהיא אני 
בכל פעם שעומדת מול הפחדים שלי מעצמי 
ילדתי שלי אני שלמדתי לחמול ולאהוב ולקבל ולטפל. עדיין מתחבאת ומחביאה כי מרגישה שאם ידעו אותי יברחו כי איו אחר להיות מול הרעש שלי 
מול הכאוס שאני שמה ידיים על האוזניים בנסיון להשתיק או להשקיט ולא מצליחה 
רק מישהו אחר שמלטף אותי או אני שכבר עייפה ככ ומתמסרת ללבד שמכירה 
צוללת לשינה מתוך דמעות. זה תמריץ שינה ישן מוכר. 
ואז דפיקה בדלת. שינוי מציאות 
מביטה במראה ורואה את העיינים ואת הסימנים ושואלת אותי. היי מה קרה? הכל בסדר 
אז נבהלת.נבהלת מהקרבה מהתמסרות ואי הידיעה. אז נבהלתי כי אני מפחדת להיפגע ומפחדת שכל המשפטים הארורים יהפכו לאמיתה.
אבל הם יהפכו לאמת כל עוד אני אמשיך לפחד מהם ולקיים אותם. כי כל פעם שמתקפלת ונופלת ממני חתיכה זה כי הוא אמר שלעולם לא אוכל להיות אהובה. שאין מה בי והכל תעתוע ורק שנינו יודעים זאת. 
והאמנתי אז ולפעמים מאמינה גם היום.. ואז שמתפקחת רוצה לסרב להאמין. ולהאמין בעצמי. אני אוכל לפתח קשרים בתוכי. 

אני אוכל להיות אמיתית כל הזמן. אני כבר אמיתית. אני תמיד הייתי אמיתית. 

1 תגובות
אש ואדמה
06/02/2017 01:39
Nitzan nahon
נפש, לב, קשרים, שירה
ואם אני אלך ברחוב אתפשט פריט אחר פריט 
אחשוף את שדי 
בטני
רגלי 
שערי יתנופף ברחוב 
עייני ידמעו בחופשיות 
אני אבכה 
אבכה ואביט מטה מעלה 
מחפשת מנוס מהכאוס שכאן קרוב
אתם לא תראו את הדמעות 
תחייכו למראית גופי 
תלקקו שפתיכם בתשוקה 
תתכווצו תתרחבו תשאגו
לא תראו דבר
רק יצר עז זורם בכל התעלות 
לא משנה שאני בוכה 
לא רוצה
לא רצויה
לא חשובה
לא נראת. בכלל. 

אנחנו כל היום מפשיטים מחפיצים
מסתכלים בלי לראות
יפות הפנטזיות אבל חד מימדיות
שטוחות
רק אותך יש בפנים
אותך בלי אותה 
אולי הגוף שלה אבל לא נשמתה 
ואיך אתה מוכן להיות עם גוף חלול 
אפטי ונבול 
פסיבי ומשועבד 
עבד לך ועבד לשדים שבה 

אני כמעט חיה 
כמעט נושמת 
כמעט יוצרת 
אני כמעט רוצה 
כמעט בטוחה
כמעט פוסעת 
כמעט בריצה 

איזה מזל שאני היא משתנה
ההיא שאני ואני שאני 
נעות בציר 
חופפות ונוגעות
לעיתים מתערבבות הופכות אפור סגול מטורף
אבל שאני עכשיו 
אני פוצחת בשירה
רוקדת מרעידה את האדמה
אני זוחלת בעדינות 
מטפטפת טיפות הבכי ברכות
אני אגם לכל מכאובי ומכאובי החיים 
שופעת מים ושופכת החוצה לעציצים
אני לא מפחדת להיות 
להרגיש לרגש להזדעזע להתפקע ולחיות

אני לא כמעט חיה
אני חיה כולי 

אומנם לפעמים רוצה להעלם כנשיפת אוויר בחלל 
אבל קיימת בכל גופי

ואם אלך ברחוב ואתפשט פריט אחר פריט 
אתם לא תראו 
זאת רק אני שמותחת חזה ומאפשרת לנוצות להתרווח
זה לא ערום לי כבר
זה נקי 
זה טהור ואמיתי

אני חיה כמו חיה 
עדינה ועוצמתית 
אני חיה בנראות
שלי אותי עצמי. 

אז גם שתלויה בין שמיים לארץ 
אש לאדמה 
אני קיימת שם 
כמעט רוצה.

2 תגובות
דרקונה שלי
06/02/2017 01:36
Nitzan nahon
נפש, לב, התמודדות, אני, יחסים
מליוני תחושות קטנות מציפות אותי
כמו גלים אלקטרומגנטיים בלתי ניתנים לתפיסה אבל מורגשים בכל שחרור חשמל 
כבר אין לי מילים כדי לתאר 
ולא אוויר כדי לטהר 
וגם לא רוצה לומר שעייפה. כי ידוע ויודעת 
אני יושבת בדירה,הכל בסדר
הכל בסדר 
ומרגישה תלושה
נמצאת בשום מקום ומחכה
מחכה לו שיתקשר שישלח קול מרגש
שימלא בטני בנחת 
שימלא אותי באהבה ואהיה שמחה שוב

וזה מעציב אותי. שאני ממתינה 
כמו חבל טלפון תלוי בין שפורפרת לעמוד חשמל 
ממתין לקול להגיע אליו להעביר לצד השני 
לחבר בין החיווטים וליצור שלם 

אני שלם בלי אף אחד
אבל עכשיו לא שלמה בכלל 
וזה מרגיש תלוי וזה מפחיד אותי להיות תלויה 
שרק יבוא וימלא את האוויר בחזי
שאוכל לנשום שוב 
כי לבד יש שקט צורם ובחוץ מאיים

ומחכה לשעון שיזוז ויגיע זמני לעבודה 
שאצטרך לצאת בשביל מטרה
שאהיה אני חיה ולא כמו עכשיו מוטלת גוויה 
שאהיה אני שקיימת ולא כמו עכשיו אני שמטיילת בין עבר להווה עבר אין הווה לא עבר לא עובר 
לא נגמר.ואיך יגמר אם אני הדבר. 

ועושה טלפונים מבקשת עזרה אבל צריך לחכות 
המתנה מתונה 
לא היום אולי מחר 
אולי גם לא ועוד שבוע שכבר עבר

והזמן כמו חול בכף יד נשפך
נתפס ולא נתפס קורה
ממשיך להישפך נערם מחדש
עף ברוח נדבק במים 
הופך עיסה 
ממש כמוני
עיסת אישה במנוסה 

ואין מי שיצילני 
רק אני מעצמי
והנה הנני 
וכבר לא יודעת איך לחבק את הילדה הבועטת הצורחת בעורמה 

אני כאן אני עונה. 
בואי שבי ,
נשב ביחד על מפתן הריסות ליבנו, גופנו ,נפשנו
בואי דרקונה שלי
הניחי כנפיים 
נרקוד בטיפטיפות הרגליים
בואי דרקונה שלי 
הרשי לי להיות 
איתך ואיתי בכל הצורות. 



דרקונה שלי. אני אוהבת אותך. לא על אף ולא עם. פשוט אוהבת אותך בדיוק איך שאת. 
דרקונה שלי כמה אש בליבך
כמה אש בגרונך 
ובטלפייך החדות אשר סגולות ועדינות 
אינך שואגת
את מיללת כגורה
כמעט אין איש מבדיל בשוני צלילי הנשמה
שלך

ואני כן.כי אני את ואת אני 
ודרקונה שלי אני אוהבת אותך 
בבקשה תתני לך לנוח בתוך גופי שמוכן 
אני מוכנה לחבק אותך 
את לא אשמה
את לא היית אשמה
אני כאן מבטיחה. לא הולכת. אני מחכה - לך. 
כדי שנוכל לנוח ולהתמלא עם כוח 
וללכת יד ביד אחת עם השניה 
לא ליד 
אלא ביחד 
ביחד אני רוצה אותך איתי 
אני מבטיחה אני פה בשבילי 
בואי דרקונה יפה 
בואי דרקונה אהובה 
הניחי לו ולהם ולכולם 
יש רק אותך ואותי בעולם 

ולא על על אף או למרות או אם ועם 
אלא פשוט ככה. 

אני מוכנה. 


0 תגובות
מולדתי ישראל
17/09/2016 17:22
Nitzan nahon
שירה, פוליטיקה, כאב

"מולדתי ישראל
אינך ביתי עוד. ליבי שוכן בקרבך וליבך שוכן בתוכי
אבל את זו שמשבשת את כולי.
איני יכולה עוד במילות מלחמה להתנצח ,
איני יכולה עוד לחשוב על העתיד ולרצות לברוח,
אינני רוצה שילדי ילבשו מדי זית ויצדיעו בגאווה
ואינני רוצה להיות שגרירתך בכל קצוות התבל.
מולדתי שוכנת בתוכי.

ומה הפכו אותך להיות...מרחק אלפי שנות אור מהיופי שאת,
הלב הפועם של העולם,
בתוכך שוכנים כולם
כל סוגי האנשים,הריחות,המטעמים,
כל סוגי המחשבות ואפשרויות חיים
כל חבריי אשר אנשי לב ורוח
כל מכריי אשר הם כספר פתוח,
האנטנות הרגשיות מפותחות עד מאוד והאינטליגנציה גם
אבל מי שעומד בראשך - איננו קשור כלל לכאן.

בראשך עומדת מאפיה מניפולטיבית ויצוגית
אשר עונדת אבני חן ומלבושים נאים,
שחה במילים דיפלומטיות שאינן חורצות דבר
סחור סחור מוליכים עדר כבשים
ואינני שופטת את האנשים הפשוטים.
חיידק ההפחדה וכוח השליטה הופך אותך לשה תמים בעדר ענק.
אין זו אשמתם - כן אחריותם!

האשמה על כתפם של הרעים.ידיהם טבולות בחומר חומרי ודביק,
בכסף שלא ניתן לאכילה.
אוו.. כמה מחכה אני שהטבע יקח הכל והם ישארו ללא דבר,
עם הון שלא ניתן ללעיסה ולא מרווה גם לא בטיפה.
אתם העומדים בראש.
המחריבים לי ולנו את שהיה לבית,מחריבים בקצב שמפחיד להבין.
אני לא סתם כואבת ונפשי לא סתם פצועה,
אני לא יודעת מה יהיה ובקצב הזה לא יהיה דבר.

וארצי.ארצי היקרה. כמה יפה את ומרהיבה,כמה קסם ואנרגיה עצומה.
את בבל.
והייתי שבה ומפקידה שומרי לב סביבך
למען לא יחללו ויחריבו את שאת.
אבל ראי, מול עדר כבשים עם רועה ומקל גדול אינני יכולה
לכן מולדתי אינך עוד ביתי
אבל את תמיד בתוכי,ולכל מקום אשר אלך את איתי.
סוד ורז טמון בקרבך ואלו הכיסלים עוד ישלמו בחייהם
טיפש,לכל דבר בחיים יש מחיר.
הכל שלי ושום דבר לא שלי. "
1 תגובות
מציאות סוביקטיבית
17/09/2016 17:19
Nitzan nahon
חיים, שירה, קשרים, נפש
ומתוך רגעי האי שפיות אכתוב
שהכל מצטמק והכל נוגע בי 
העצבות העייפות הלבדות הגדולה מאוד
התחושת משא ומתן לגבי עצמי
לגבי ליבי לגבי נפשי
התחושת הלקאה או פגיעה על מנת להשביע את חוסר בטחון האחר 
תנועה טבעית אינרצית רגע את רגע אני אבל האם כך פניי הדברים? פלסטלינה אפורה מורכבת משלל הצבעים. אבל הכל נבלע בה. 
כמו שנבלע לי בקשרים בינאישים.
כל הצבע הרבגוניות מתערבב במערומי כעס כאב פגיעות. פגיעות גדולה שלנו בני האדם.. מונחי שלי שלך אשם ופוגעני נכנסו לתוך מרחב שלא רוצה בכך. 

אני המרגישה חייה וקימת.בוחרת נראת ויוצרת. נהנת שמחה מחייכת הכאבים אצלי איתי קיימים אבל לא מנפצים. 
ואז יש רגעים שאני שומעת את ה"סוד" מהדד בתוכי. הוא אינו מוחבא אבל אינו גלוי לכן קצת סודי. אין החדש יודע בחיי. זה הסיפור שלי שלו ושלהם.
יהיה שקר לומר שאני לא מתגעגעת. שאני לא דואגת וחושבת על. 
יהיה שטות לחשוב שזה לא שפוי.בסופו של דבר הוא אחי. זאת מערכת הקשרים שנוצרנו דרכה. זה חיבור שורשי.


ואני מטיילת בתמלילי חיי בזמן ובמקום. כמעט אף פעם בלתי ניתן לתפיסה האני. נפעמת ונכאבת עד התכבות.
כה רחבה קשת החיים מרחיבה מימדה למעבר לדמיון.ואולי הדמיון מקיים אותה ולכן הופכת להיות כל הנדמה והלא ידומה.

שאנחנו גדלים אנחנו מבינים שאנחנו בוחרים את מה שאנחנו רוצים לזכור. 

היו ימים ועד ממש לא מזמן שהייתי יורה במי שהיה אומר לי כזה דבר. כי לא הרגשתי שאני בוחרת.אלא שהמוח שלי מציף לי מה שהוא רוצה מתי שהוא מחליט.אבל אם אני הולכת אחורה יותר הייתה לי איזה ניצן של החלטה.מתוך הרגשה שהחסירה בי הכל.החלטתי לצלול לתהומות שנפשי דרשה.והיה צונאמי.שלוש שנים של אבדון בים שנקרא אני.התנפצויות לטיפטיפות וקצף.וממש כמים התנועה בי התקיימה.מאין לחיים ושוב יורדת ועולה.ואז שוב החלטתי. 
החלטתי ללכת מתוך זה. מתוך מקום שיודע שלאן שלא אלך אראה את עצמי. אבל רציתי לשנות תפאורה וסיפור. ואכן כך היה.
אני שאני והשתנתי ומשתנה כל הזמן ובכל זאת אני. ופתאום היום קלטתי שיש רגעים בהם אני שוכחת.מוזר.. הרי איך? זה אני בשרי נפשי נשמתי. אבל כן יש רגעים שכבר שוכחת. האם זה טוב או רע אני לא יודעת.אבל יש מין ההקלה.והזיה.
אבל כנראה שאנחנו באמת בוחרים מה לזכור. כל יום כל החיים הם הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. 
 
0 תגובות
מסדרונות
17/09/2016 17:18
Nitzan nahon
שירה, חיים, לב, כאבי גדילה
יש מסדרונות שאתה לא רוצה לפסוע בהם עוד לעולם, אבל אם הם בליבך לא תוכל לברוח או לבחור.
יש מסדרונות פנימים שחצבו אותם בתוכנו בפנים עוד לפני שידענו להגות שמנו בבירור, ועם שנגדל נלמד לרפד, להתקין דלת ומנעול,נלמד לפתוח ולהיכנס אל אי הידיעה המפחידה שבסופה עוזרת לנו לראות עצמנו בצורה מלאה. 
נלמד להיות. נלמד להרגיש.לכאוב עד שכמעט נעלמים ולשמוח עד שכמעט יש כנפיים ועפים. 
נלמד להניח רשת ומסנן,נלמד שלא חייב תמיד ללכת יד עם כל הצער 
נלמד שאפשר להניח באמת 
ושאפשר לבחור.לבחור להיות כל מה שנרצה אבל בלי לנסות להעלים. 
כי אלו המסדרונות שלנו כל אחד אישי אישי לעצמו,לא יכל להיות אחרת 
קטונתי להעניק תשובות.
ואלו המסדרונות הידועים לי כשלי הצמצמו מרוחב נהר לשביל פסיעות.
ועדיין. כמובן שעדיין. נשלחת וכל המערכות מודיעות במערכת הכריזה על אי תפקוד ועל איבוד אומדן שליטה. 
לילות ללא שינה ועיניים דמועות.מהתרגשות או מכאב. היינו הך. שניהם מבשרים על חיות.לב בשר. 

דלת מסדרון נפתחה לי באיטיות רבה גלשה עד הגיעה למשקוף ונתקעה. אני הבחנתי אבל לא התייחסתי. עכשיו פתוחה כולה ודורשת אותי להנכיח מקומה. אז כותבת.
יש מקומות שהנפש דורשת לזכור ולהנציח. אכבד אותה.ואת גופי הנושא אותי בתוכו. ואכבד אותי שכבר לא בועטת מחריבה. אחבק אותי אחבק הכל למען יגיע השקט ואוכל לישון. 


0 תגובות
להישבר להירפא
17/09/2016 17:18
Nitzan nahon
לב, שירה, כאבי גדילה, נפש
תדמיינו פצצה מחוברת לגופכם
חומר הנפץ בתוך העצמות והחוטים תפורים בעור 
המטען חיצוני לא נולדתם איתו
אבל טמנו אותו בפנים בלי אישור והסכמה
אתם חיים איתו,מידי פעם גוש בגודל אחר מתפוצץ.יש רגעים שזה נראה ויש כאלה ששקטים אבל אתם.אתם מרגישים ויודעים.
אם פתחתם מעט וראיתם את שלכם אז כבר יש הקשר שיכול להיפרם. 
יש שני דרכים ברורות לחיות עם הפצצה.
לחתוך בעור ולשאוב מהעצמות 
כואב כואב כואב, ארוך מעייף
אבל יגליד יצטלק 
ואפשר ולמדתם למתוח את שעון העצר. היה ולמדתם להנמיך את העוצמות, להזיז אבק שריפה ולייצר פיצוצים קטנים אבל לא פיגוע התאבדות טוטאלי 
אבל זה טריקי כי כמה פיצוצים תוכלו להכיל? ועד מתי השעון ימתח? מרגיש כאילו בסוף הכל יתפוצץ כך או כך

אז על פניו בסריקת מערכות פשוטה 
נראה שהדרך השניה לא מובילה להצלחה גדולה
אבל הדרך הראשונה מחירה הוא תופת וללא הגבלת זמן. ירפא עד שיתרפא עד סוף חיינו ועם הכל נחיה. כי האינרציה גדולה יותר.

אני שבשתי הדרכים פסעתי. והיום כבר במתיחה על מתיחה של השעון.. יודעת שהדרך הראשונה.ניתוח לב פתוח הוא המוליד באמת חיים. אבל גם כבר שנתיים לראשונה חיה. וזה כי עצרתי את הניתוח וסובבתי את השעון. ביקשתי להניח מנפשי בצד ונענתה לי. שנתיים ימים בהם היה לי חופש מסיוטים מחרדות ממוטטות ופלאשבקי אימה. חופש לא להרגיש את הקרציה מוצצת לי את הדם. חופש להמציא את עצמי מבלי זה. חופש ליצור להתפתח. וזה זה קיים אבל בתוכי לא בתוך העולם. ככה היה לי טוב. שלי ידוע לי אבל לא שולח גרורותיו לחיי. 

ומשהו קרה. הפצצה שלי שילחה את השעון ומאיימת להתפוצץ. ואני אחבק את החתיכות ואתאחה מחדש. איך שאבחר. בובת נחום תקום שאני. . 


0 תגובות
לפעול
17/09/2016 17:11
Nitzan nahon
שירה, כאב, שינוי, חיים
ליבי המונח בקרבי ויוצא מתוכי יום וליל
נקרע מבשרי באהבה ועצבות
מתפעל ומתמוגג
פועם בעוצמה עד שנודם כליל ,
למען מה הנני? למען מה קיימני?
למען כולם עם כולם בשם כולם
לפעול לשינוי.
אם בשירה,אם בריקוד
אם האומנויות הבמה
או אומנות הכתיבה
בכל דרך אשר זכיתי לדעת
רוצה גם לגעת,
להפריח שממה .
לא כי אני כל יכולה
אלא כי פסק הזמן מלשבת בטלה. "
0 תגובות
קול ראשון
17/09/2016 17:11
Nitzan nahon
שירה
לכאן אאסוף רגשותי,הגיגי
כאן אניח ליבי
כי אם לא בכך אז במה עסקנני?
ליבי המדמם מחרב הנעוצה בו אלפי שנים,
שנות גלות ושנות בדידות.
רק על עצמי לספר ידעתי..
הנני כמוך,כמוכם,כמו כל אחד שהינו האחד.
ואם לא אקום חרבי תמית בי הכל.
למען הלאה,למען החיים,
למען מולדת אשר איננה קיימת ורק בליבי בוערת.
למען קיום אשר ממילא קיים,ודורש.
דורש פעולה
כי השתיקה כבר לא צורחת בתהודה. "

0 תגובות